תידילי וחכמיה
רקע כללי
הכפר תידלי נמצא בקרבת העיר דמנאת והעיירה זאויא דסידי רחאל (השייכים למחוז העיר הגדולה ‘מראכש’), וכשתים עשרה ק”מ מציון הרב הקדוש המלומד בנסים המקובל האלהי רבי דוד הלוי זיע”א מחבר ספר המלכות ועוד, המכונה ‘רבי דוד דרע הלוי’ או ‘רבי דוד הלוי מול דרע’.
מבין הכפרים הסמוכים לתידילי ניתן למנות את: איית מאזין, תאנאנת, איית לחסין, כתיווא, לחמאדנא, דרע, איית רחאלת, איית חכים, אולאד מנצור, בורותה, יחוד-זיין, תאזארת, נתיפא, איית עתאב, ועוד רבים.
בשנת תשכ”א כבר לא נשאר אף יהודי בתידילי כי כולם היגרו לעיר הגדולה קזבלנקא.
מבין שמות המשפחה שהיו בתידילי ניתן למנות את השמות הללו (כפי כתיבתם המקורית): אביכזיר, אבוזאגלו, אסולין, ביטון, בן הרארא, בן לולו, גבאי, דיין, הרוש, ואענונו, למכייס, לעזימי, לפאסי, מלול, נחמאני, פרץ, צבאח, שוישא, עזרא, קדוש, רביבו, תרזמאן (מכפר בני צביח - כתאווא במחוז דרעא), ועוד.
יש לציין שבאזור ציון קודשו של הרה”ק המלוב”ן רבי דוד ומשה זיע”א (השוכן יותר דרומה) ישנו גם אזור שנקרא ‘תידילי’ הכולל מספר כפרים שהיה בהם ישוב יהודי, והם: אסראג, צור, תאגאדירת, תאזולת, תימז’דות. ובכפר ‘צור’ הנז’ חיה ופעלה משפחת החכמים לבית בוסכילא זיע”א, בהם הרה”ק רבי יעיש בוסכילא זיע”א, ובניו הגה”צ רבי יוסף זיע”א רבה של בית שמש, והרה”צ רבי יעקב זיע”א, ועוד. אומנם תידילי היותר מפורסמת היא זו שאנו עסוקים בה כאן הסמוכה לעי”ת דמנאת.
מקצת משמות החכמים והצדיקים שיצאו מקרב ק”ק זו: רבי שמעון ביטון, חכם מתידילי, שימש כרב העיירה ‘ואד זם’ שבמארוקו, בעלותו ארצה התגורר באשדוד.
רבי יעקב בר איבגי. בספר הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, כותב עליו: ‘זהו הקדוש העיקרי בתידילי ובאים אליו גם מהכפרים בסביבה כגון בורותה’. כמו כן בעיר דמנאת הסמוכה, היה בית הכנסת ע”ש צדיק זה.
רבי יהודה דיין. מוזכר בתואר ‘חזאן’ ברשימת התורמים מתידילי שבפנקס השד”ר רבי אהרן נסים ששון משנת תרס”ב, ושם נזכר בכינוי ‘האדו’ (הדו) שהוא כינוי לשם ‘יהודה’. גם מוזכר בתואר ת”ח בפנקסי עי”ת דמנאת.
רבי יוסף דיין. שם אביו חביב ושם אמו תאמו. תלמיד חכם, היה ידיד נעורים של רבי מכלוף נחמני, בצעירותם הלכו יחד לכפר איית רחאלת (שם התגוררה אחותו של רבי יוסף) ולמדו שם אצל רבי דוד ביטון. בעלותו ארצה התיישב בנתניה.
רבי דוד ואענונו ב”ר שלמה. אחד מרבני תידילי, אח”כ היה רב בעיר אלקלעא דסרגנא. עלה לארה”ק בשנת תשט”ז, התיישב בקרית מלאכי. שימש כמוהל בתידילי ובעוד מקומות, וכן בא”י. נתבש”ם בכ”ו אייר תש”מ ומנו”כ בהר הזיתים בירושלים. כתב יומן הנדוניות של החתונות בתידילי ואח”כ באלקלעא (בשנים תרפ”ו – תשי”ב), וכן כתב את רשימת הילדים שמל במרוקו משנת תרצ”ב, וכן בא”י, עד שנת תש”ל.
רבי אברהם כהן. צדיק קדמון שמנו”כ בתידילי והיו רגילים להשתטח על ציונו. הנוסע חיים זאב הירשברג, בספרו ‘מארץ מבוא השמש’ (עמ’ 155), כותב על צדיק הזה ועל ציונו, וז”ל: ‘קבור בצלעי הרי תיסיאי תחת עץ דפנה בקצה כרם זית רענן. רבי אברהם בא מירושלים (כלומר מארץ ישראל), במקום מבקרים עדיין בסתר גם מוסלמים, אלא שהם מכחישים זאת, ומודים רק שנשיהם רגילות לבא ולהתפלל לפרי בטן. ובכל זאת הם רואים את עצמם כאפוטרופוסים לקבר ודורשים שכר שמירה מהיהודים המבקרים’. בהמשך מביא הוא מסורת עממית כי רבי אברהם הכהן הגיע מא”י יחד עם הרה”ק רבי יעקב נחמיאש אשכנזי זיע”א המכונה מולאי אנמאי הקבור בעי”ת זאויא סידי רחאל הסמוכה (יחסית).
בספר הערצת הקדושים בקרב יהדות מרוקו כותב אודותיו בזה”ל: ‘רבי אברהם הכהן (תידילי). קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך נקרא בפי כולם עד שבא בחלום וגילה שקוראים לו ר’ אברהם הכהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאד קדומה’.
ונראה שנתחלף לו עם רבי אברהם הכהן אחר המכונה ‘מולאי מאתיל’, אשר מוזכר בפיוט שהובא בספר תפארת דוד לידידי הרה”ג רבי מרדכי אלמקייס נר”ו סימן י"ב פיוט ח' (ושם ציין ההמ”ח נר”ו שהוזכר ג”כ במלכי רבנן דף קי”ט ע”א ערך רבי שלמה בלחנס). ובספר שמחת אליהו פיוטים להגה”צ רבי אליהו זוזות זיע”א רב מושב מחסיה עמ’ קל"א, יש פיוט שלם שחיבר על צדיק זה (כפי שהעירני לזאת ידידי הגאון רבי יוסף פרץ נר”ו).
כי בס’ הערצת הקדושים הנ”ל (שם) הביא אח”ז ג’ מעשיות על צדיק זה, משמו של הרה”צ רבי שלמה בן לולו זיע”א מבית שמש, והוא היה מן הכפר יגי נשנאיין שאינו כל כך קרוב לתידילי (אלא סמוך מאד למראכש באזור מספיוא ואוריקא), ובתו”ד אומר רבי שלמה הנז’ שהצדיק ‘קבור אצלינו’, וגם מעצם זה שידע לספר עליו כל כך וכן אומר שכתב עליו פיוט, בעוד שרבי אברהם הכהן מתידילי אינו כל כך מפורסם, וכן מכך שרבי אליהו זוזות שאף הוא מאזור אוריקא חיבר פיוט ארוך על ‘מולאי מאתיל’ וכנ”ל, מכל זה נראה כי יש רבי אברהם הכהן אחר הנקרא ‘מולאי מאתיל’ הקבור באזור אוריקא, ובטעות עירב בס’ הערצת הקדושים אותו עם ר”א הכהן מתידילי.
משפחת מלול
רבי יחיא מלול ב”ר יהודה. שימש כרבה של תידילי. חיבר פיוטים והיו בכת”י אצל הרה”ג רבי מכלוף נחמני זצ”ל שהיה ממקורביו וקיבל ממנו תורה, ובספרו אבן שלמה (עמ’ ח’) מביא חידוש משמו.
הגה"צ רבי דוד מלול זיע”א רבה של ירוחם (נכד אחיו של רבי יחיא, וכדלהלן) בהקדמת ספרו ‘מכתם לדוד’ (עמ’ 15) מספר בזה הלשון:
‘כשהייתי צעיר לימים, שלח אותי מור אבי ז”ל לעיר אבותיו הנקראת עיר תידילי אצל דודו המקובל האלקי רבינו יחיא מלול זיע”א והלכתי בשליחות מור אבי ז”ל על איזה ענין האם נצליח בו לעשותו, והלכתי, וכשהגעתי לעיר תידילי אצל מור דודי המלוב”ן רבינו יחיא מלול זיע”א הגעתי לפתח ביתו ודפקתי על הדלת ואמר לאשתו ראמו נחמיאש זכרה לברכה, זה הדופק על הדלת, בן דוד, לכי לפתוח לו הדלת, ופתחה לי הדלת, ופתח פיו אמר לי לפני שאני יספר לו על מה באתי, קדם ואמר, אתה באתה בשליחות מור דודי הצדיק על בעיה פלונית וזה פתרונה. והיה זקן נפלא וגבות עיניו היו ארוכות מאד, ומספרים עליו שהיה בעל מופתים, וכמו כן סיפרה לי הצדיקת מרת חביבא ביטון ז”ל בירוחם שהיתה אצלו המון פעמים והיה נביא ממש ורבים מתושבי ארץ ישראל שהיו במרוקו מכירים גדולתו, ויהי רצון שזכותו תגן עלינו אכי”ר’.
בספר בנתיבות ירוחם (עמ’ 14) מסופר סיפור נוסף ודומה, על רבי יחיא זיע”א, וז”ל:
‘מספרת הגברת חביבה ביטון ע”ה (לשעבר ראש נשי החברה קדישא – גחש”א בירוחם), כי פעם, בהיותה מרת נפש מעניין מסויים, הלכה לשפוך את לבה לפני הגה”צ רבי יחיא, ולשאול בעצתו. כאשר רק דרכה רגלה על מפתן ביתו של הצדיק, הקדים הוא ואמר לה למה ועל מה היא באה, וגזר עליה הצדיק את אשר תעשה. והיא מאימה שנפלה עליה נתקו המילים מפיה ולא יכלה דבר מאומה. יצאה ועשתה כאשר גזר עליה הרב, והכל בא על מקומו בשלום’.
בפי נינו (מסטרא דנוקבא) כה”ר רזיאל מלול שליט”א מקרית מלאכי ומלפנים ביבנה, סיפורי מופת רבים אודותיו, מה ששמע מאמו ע”ה נכדת רבי יחיא, ומה ששמע מבני דורו שהכירוהו.
לרבי יחיא מלול היה אח ושמו ר’ דוד מלול אף הוא מתושבי תידילי, זכה ר’ דוד ואשתו מרת פריחא ע”ה (בת למשפחת נחמני הידועה בעיר תידילי), לשלשה בנים גאונים וצדיקים מופלגים. לימים היגר ר’ דוד או בניו, לעי”ת איית עתאב. אלו שמות בניו של ר’ דוד:
רבי יהודה מלול, מכונה רבי הדו. שימש כראש ישיבה בעי”ת איית עתאב, מתלמידיו היה בן אחיו, רבי דוד מלול זיע”א רבה של ירוחם, וע”ש קרא את שם אחד מספריו ‘יד יהודה’ ובהקדמתו שם (עמ’ י”א) סיפר אודותיו וז”ל ‘מר דודי שהיה תלמיד חכם מפורסם, למד ולימד ואני אחד מתלמידיו, וזוכרני בשנת בצורת לא תקום צרה פעמיים, גזר אותו צדיק על תלמידיו להיות אצלו משך השנה כולל גם הלילות, והיינו קמים לתיקון חצות והיה בוכה ומבכה על חרבן בית המקדש עד שהיה מרטיב האדמה מדמעותיו, ואח”כ היה שוכב על בטנו על מחצלת בכדי להכין שיעור לתלמידיו, והיה חי חיי צער, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וזה היה מנהגו. ומת ל”ע בלא בנים, שמתו בחייו רחל”ו, ולא השאיר אחריו רק בת יחידה גרה בבית שאן, וב”ה יש לה בנים ובנות שיזכו לתווי”ש אמן’. נתבש”ם בו’ טבת תש”ו.
רבי יוסף מלול, למד במראכש בישיבת הגה”ק רבי דוד סויסא זיע”א, כיהן כדיין ורבה של עי”ת איית עתאב, חכם תלמודי מובהק, ידוע בגדולתו העצומה בתורה, בקדושתו ובמופתיו, ראה מעשיות אודותיו בספרי בנו רבי דוד זיע”א רבה של ירוחם, וכן בספר ‘בנתיבות ירוחם’ שיצא אודותיו ואודות בנו רבי דוד. מדברי תורתו הובאו בספרים ‘ויצבור יוסף’ ו’יד יהודה’ לבנו הנ”ל, אבל רובי תורותיו עדיין לא ראו אור. בעלותו לארה”ק התיישב בנתיבות ונתבש”ם בד’ אדר תשכ”ח ומנו”כ בנתיבות.
בפטירתו, כתב מרן הרה”ק רבינו מאיר אביחצירא זיע”א מכתב ניחומים לבנו רבי מנשה וז”ל, ‘הנה לשלום מר, בלב חומרמר, על צדיק כתמר, זקן ויושב בישיבה, ריבה חזר וריבה, מר אביו ומנו רב יוסף צדיקא זלה”ה, חכמה יש כאן, יראה יש כאן, זקנה יש כאן. קיים אמרינן, לימד אמרינן, כולהו שני קאמרינן. ועלית על כולנה שעלה לשכון בארץ הקודש, וקולטתו מחיים, וזכה לקבורתה, אשריו ואשרי חלקו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, והייתה מנוחתו כבוד, וזכר צדיק לברכה’.
שלשה בנים היו לו לרבי יוסף: רבי דוד מלול רבה של ‘לעיון’ ‘תאלשינת’ ‘כניפרא’ ו’בזו’ ועוד, במארוקו. ובא”י כיהן כרבה של ירוחם, וחיבר ספרים רבים. רבי מנשה עזריאל מלול שימש כר”מ בישיבת ‘אוצר התורה’ בקזבלנקא ובא”י כרבה של אור עקיבא, מח”ס ‘אלפי מנשה’ ו’רמות מנשה’ (שניהם עה”ת) ולזכרו י”ל ספר ‘אור מנשה’. רבי נסים מלול, התגורר באור עקיבא ומנו”כ בנתיבות.
רבי שלמה מלול, למד במראכש בישיבת רב רבנן הגה”ק רבי אלעזר הלוי זיע”א מח”ס ‘עבודת הלוי’, שימש כראש ישיבת ‘אוצר התורה’ בעי”ת בני מלאל , מתלמידיו שם היה הגאון רבי יחיאל בוחבוט זצוק”ל רבה של קרית שמונה. נתבש”ם ו’ תמוז תשכ”ד.
בסוף ספר 'יד יוסף’ (לבן אחיו רבי דוד מלול רבה של ירוחם) מסופר עליו כי העידה אשתו שמיום שהתחתנה אתו אף פעם לא ביטל תיקון חצות והיתה האדמה רטובה מדמעותיו. זכה שכל בניו וחתניו ת”ח. מבניו, רבי דוד מלול ר”י ‘אוצר החסידים’ בקזבלנקא ובארץ רב ביה”כ ע”ש רבי דוד ומשה זיע”א בשכונת עמישב בפ”ת, ורבי יצחק מלול שליט”א מלפנים ר”י ‘יד שלמה’ באשדוד וכיום בבני ברק.
חכמים נוספים ממשפחת מלול חיו בתידילי, שאין ידוע לנו כעת, את הקשר שלהם למשפחה הנ”ל, ואלה שמותם:
רבי יהודה מלול, חכם מתידילי, בן ר’ יעקב (המכונה עקאן) מלול.
רבי מימון מלול, חכם מתידילי, בן ר’ יעקב (המכונה עקאן) מלול, ואח רבי יהודה הנ”ל.
רבי יוסף נחמני, רב הכפר ומלמד תשב”ר, מח”ס ‘מטה יוסף’ ונדפס בתוך ספר ‘ארבעה טורי אבן’ ח”א לתלמידו רבי מכלוף נחמני. בשער הספר כתב תלמידו הנ”ל בזה”ל: ‘ספר מטה יוסף, הספר הזה כולל בו חידושים וביאורים יקרים, על תורה וכתובים. גם לרבות דרושים וחידושים מבוארים, מספרים שונים. מכתבי יד הרה”ג ירא אלקים וסר מרע העניו, מורי ורבי הרב יוסף נחמני זלה”ה’ עכ”ל. נתבש”ם בכ”ג טבת תש”ל ומנו”כ בהר הזיתים בירושלים.
שם אמו עליא, לאשתו קראו רובידא, והיה לו בנים בשם נסים ודוד, דוד התגורר בשכונת קטמון בירושלים.
רבי יצחק נחמני, אח רבי יוסף הנז’. מוזכר בהנצחות שבסוף ספר ‘ארבעה טורי אבן’ (ח”ב) לרבי מכלוף נחמני, בזה”ל ‘החה”ש הרב יצחק נחמני זצ”ל’. נתבש”ם בד’ ניסן תשל”ב ומנו”כ בהר הזיתים בירושלים.
רבי מכלוף נחמני, מח”ס ‘אבן שלמה’ (עה”ת) וספר ‘ארבעה טורי אבן’ ב”ח (כל חלק כולל ד’ חיבורים שונים מהמחבר עצמו ומחכמים קדמונים), נולד בתידילי בכסליו תר”פ לאביו ר’ שמעון זצ”ל. בילדותו למד בתידילי אצל מלמד התשב”ר רבי יוסף נחמני, כמו כן קיבל תורה מפי רבני העיר רבי יחיא מלול ורבי דוד ואענונו ומפי רבה של דמנאת הגה”ק רבי יוסף חיים בוחבוט זיע”א אליהם היה מקורב. בילדותו הלך עם חבירו רבי יוסף דיין לכפר איית רחאלת ושם למדו אצל רבי דוד ביטון, לאחמ”כ גלה למקום תורה למראכש ולמד במסירות נפש מתוך עניות גדולה, בישיבתו של הגאון המופלא רבי דוד לעסרי זצוק”ל והיה חביב על רבו זה. נסמך לשו”ב ע”י רבה של אגאדיר הגאון רבי יוסף הלחמי זצוק”ל, שימש תקופה קצרה כמלמד תשב”ר בעיירה אוטאט אלחאז’ הסמוכה לעי”ת מידלת, ואח”כ נתבקש ע”י הרה”ק סידנא באבא סאלי זיע”א ללמד בת”ת בארפוד ולימד את בנו של באבא סאלי כבו”ק האדמו”ר רבי ברוך אביחצירא שליט”א וכן לימד מעט את הרה”ק רבי אלעזר אביחצירא זיע”א. בעלותו ארצה התיישב בשכונת ‘בקעה’ והגה בתורה כחשיכה כאורה, נתבש”ם בל’ שבט תשע”ז ומנו”כ בהר המנוחות בירושלים.
רבי יצחק סבאח. ת”ח גדול ומקובל, עניש וקטיל. נולד בתידילי, למד במראכש בישיבת רב רבנן הגה”ק רבינו אלעזר הלוי זיע”א מח”ס ‘עבודת הלוי’ (על הש”ס), עבר להתגורר במראכש ולימד בישיבה שע”ש רבי אברהם אזולאי זיע”א, וכן היה ראש חברת רשב”י (חברה שלמדו זוהר הקדוש מידי לילה מחצות ועד תפילת שחרית). עלה לארה”ק בשנת תשכ”ב והתיישב בבית שאן, מיד עם בואו שלח את בנו רבי רפאל זצ”ל לקבץ ת”ח ופתח בביתו בית מדרש. נתבש”ם בט”ו אלול תשל”ה ומנו”כ בהר המנוחות בירושלים. לאחר פטירתו הפכו בנו הר”ר רפאל, וחתנו הר”ר מאיר גבאי את כל ביתו לכולל ובית כנסת ונקרא על שמו ‘בית יצחק’. לזכרו נדפס קונטרס ‘הארי שבחבורה’. שם אמו חביבה.
מזכה הרבים רבי שלמה חביב מלכה זצ”ל מבני ברק, בספרו ‘השורשים אור ליהדות’ (עמ’ ז’) מספר וז”ל:
‘כשגדלתי קצת שאלתי את הורי היכן אחיות והאחים הגדולים שלנו, ענו לי, שלמזלנו מתו כשהיו צעירים, ובזכות מה אנו חיים? סיפרו לי שאשה צדיקה מהמשפחה אמרה להורים שלי אם תהי בחודש תשיעי תלכי לרב רבי יצחק סבאח רב של החברה של התנא הקדוש ר’ שמעון בר יוחאי ותספרי לו כל מה שקורה, ותמסרי לו את העובר שברשותך, הוא יגדל אותו עד שיהיה בן כמה חודשים. ככה עשתה לנו האמא שלנו, הכניסה אותנו לחברה ונשארנו ברשות החברה עד שגדלנו’.
עוד מספר (שם עמ’ ל”א) וז”ל:
ראש החבורה הקדושה היה כאמור הרה”ג החסיד העניו יצחק סבאח זיע”א, הרב היה ממש גאון הדור וכן עשיר גדול. הרב היה סוחר סיטונאי של תבלינים לחנויות. בלכתו ברחוב היה הולך כאדם פשוט ללא איצטלה של מלכא דרבנן. אך כל תושבי מרקש היו מכירים אותו כמי שיש לו “טלפון רוחני” בו היה משתמש כל אימת שמישהו היה מזיק לו וכו’ ומעשה שהיה עם ערבי, שהיה רגיל מדי פעם לקחת סחורה רבה מאת הרב באשראי, פעם אחת רצה הערבי להכעיס את הרב ולא שילם לו כמה חודשים. יום אחד בא ליד חנותו של הרב יצחק והרב קרא לו ודרש ממנו בתוקף שיפרע מיד את חובו הגדול. ענה לו הערבי בחוצפה: “אני שילמתי לך!” הרב נענה ואמר: “חכה ואבדוק בספר החשבונות”. נכנס הרב למקום ההתייחדות שלו עם קונו והתפלל לה’ שבזכות רשב”י יטפל בערבי הסורר.
לאחר זמן קצר, יצא הרב אל הערבי ואמר לו: “לא שילמת לי שום דבר ואתה צריך לשלם!” הערבי המשיך לסרב, ופתאום קיבל כאב בטן כה עז עד שהוא צעק שברצונו למות, ויפול ליד החנות. הרה”ג הרב יצחק ע”ה לקח את מפתחות חנותו על מנת לסגור, אך כל בעלי החנויות הסמוכות שהתקבצו למשמע זעקות הערבי דיברו על לבו של ר’ יצחק: “מה אתה עושה לנו? אל תשאיר אותו פה צועק ובוכה. אנחנו מפחדים שיבואו הערבים ויתנקמו בנו. אל תסגור!”
הרב הקדוש ענה להם ברגיעה: “אין לכם מה לפחד, אני אסגור ואלך לביתי והוא יישאר כך עד שישלם את חובו, ואם לא ישלם ישאר ככה עד יום מותו!”
מן השמים, בדיוק באותו הזמן באה משפחת אותו ערבי לערוך קניות והנה ראוהו זרוק ברצפה ליד חנותו של ר’ יצחק וצועק בקול ניחר. כשראה את בני משפחתו קם וסיפר להם שהוא חייב לר’ יצחק סכום גדול על סחורה שלקח בהקפה לפני כמה חודשים וכי הוא סירב לשלם לו ולכן זה מה שקרה לו. עוד ביקש הערבי ממשפחתו שילכו מיד לביתו של ר’ יצחק ויבקשו מחילה וישלמו לו את מלוא החוב, ויבקשו ממנו שיבוא להתפלל בעד אביהם שיחזור לאיתנו. וכו’ ויש עוד הרבה סיפורים דומים על ר’ יצחק. זה דרכו של הצדיק, עד שמתקנים את הטעון שיפור ואז ר’ יצחק מתפלל בעדם והם חוזרים לאיתנם. עכ”ל.
רבי שלום קדוש. מוזכר בתואר ‘חזאן’ ברשימת התורמים מתידילי שבפנקס השד”ר רבי אהרן נסים ששון משנת תרס”ב. כמו כן מוזכר בתוארי ת”ח בפנקסי עי”ת דמנאת.
שד"רים ונוסעים שביקרו בתידילי
בפנקס שד”ר עיה”ק צפת רבי מאיר בר ששת (אשר שלח לי ידידי החה”ש כמוה”ר נתנאל אביטל שליט”א), מזכיר השד”ר כי באדר תרנ”ה ביקר ב’תידילי’ וכותב וז”ל ‘וידידי שאר בשרי כמוהה”ר שלמה קדוש נ”י נתערב כי אחרי חג השבועות יקח מהם ט”ו דורוס’. הכפרים שביקר בהם לפני ואחרי תידילי, ומכך נלמד שהינם סמוכים לתידילי, הם: אולאד מנצור, לחמאדנא, אדרע, נתיפא ועוד.
בספר ‘תולדות אליהו’ תולדות הגה”ק רבי אליהו ילוז זיע”א ראב”ד טבריא, אשר חיבר בנו הרה”ג רבי יוסף חיים ילוז זיע”א ומתאר שם את מסעותיהם של אביו ושלו בשנים תר”ס ותרס”א במארוקו, מזכיר שם (עמ’ 45) שבשילהי שנת תר”ס הגיעו הם ל’תידילי’, משם חזרו לעיר דמנאת בערב ר”ה תרס”א כדי לעשות שם את ר”ה.
השד"ר רבי אהרן נסים ששון ביקר בתידילי בשנת תרס”ב ומזכיר בפנקסו (העתקה ממנו מסר לי ידידי החה”ש כמה”ר נתנאל אביטל הי”ו) את התורמים מתידלי ואלה שמותם: ח’ האדו דיין ואחיו, שלום נחמאני, שלמה וואענונו, יעקב מלול, ח’ שלום קדוש, אברהם צבאח, אליהו וואענונו, שמעון דיין, כליפא למכייס, שלמה קדוש, דוד פרץ, ראובן אביכזיר, מסעוד למכייס, חיים הרוש, משה ביטון, מרדכי ויצחק קדוש, דוד נחמאני, שלום וואענונו, אהרן נחמאני, אליהו ן’ לולו. ע”כ.
גם הגה”ק רבי יעקב בן עטר זיע”א בשליחותו בשנת תר”ס לערך ביקר בתידילי ובפנקסו (ציטוט ממנו שלח לי ידידי הנ”ל) הזכיר שקיבל את הנדבה ‘ע”י סי’ מאיר לפאסי הי”ו 4 דורו’.
גם הגה”ק רבי אברהם פינטו זיע”א שד”ר עדת הספרדים בירושלים, ביקר ב’תידילי’ בכ”ב שבט תרפ”ד כפי שכתב בפנקסו המובא בספר ממזרח וממערב ח”ב (עמ’ 194).
הנוסע חיים זאב הירשברג, ביקר בתידילי באייר תשט”ו, ובספרו ‘מארץ מבוא השמש’ (עמ’ 155) מספר הוא על אותו ביקור וז”ל:
בדמנאת פגשנו גברים צעירים מתידילי שבאו לשוק, במראה פניהם הבריא ובמראה גופם החסון, ניכר היה תיכף כי אלה שוכנים בסביבה כפרית עשירה, הם הזמינונו לבקר אצלם – ואף הציעו לעלות עמהם להילולא של הקדוש שלהם, רבי אברהם כהן, הקבור בצלעי הרי תיסיאי תחת עץ דפנה בקצה כרם זית רענן. רבי אברהם בא מירושלים (כלומר מארץ ישראל), במקום מבקרים עדיין בסתר גם מוסלמים אלא שהם מכחישים זאת ומודים רק שנשיהם רגילות לבא ולהתפלל לפרי בטן. ובכל זאת הם רואים את עצמם כאפוטרופוסים לקבר ודורשים שכר שמירה מהיהודים המבקרים.
דרך העפר לתידילי קשה ומלאה חתחתים וסדקים רחבים, לאחר טילטולים הגענו למלאח השוכן בתוך כרם זית על פלגי מים עשירים. כמאה חמישים נפשות במלאח. החצרות נקיות ומורחבות – החדרים שהצצתי לתוכם אף הם נקיים מלאים אור וכו’.
גם בתידילי לא יחסרו עניים וכו’ בכל זאת נתרשמתי כי היהודים ברובם מתפרנסים בכבוד. מהם העובדים בתחנת הקמח שבמקום ואחרים סוחרים את הסביבה העשירה והולכים לשווקים הקרובים: לדמנאת, לסוק אל ארבע של חמאדנה. עכ”ל.
פעילות מוסדות ‘אוצר התורה’ בתידילי ובסביבתה
בחוברת ‘בית האוצר’ חוברת א’ (דין וחשבון שנתי של אוצר התורה במרוקו מחודש סיון תש”ז עד חודש סיון תש”ח, עמ’ 34 אילך) מדווח על הישיבה שפתחה רשת ‘אוצר התורה’ במרוקו, בציון הצדיק המפורסם רבי דוד דרע הלוי זיע”א, ישיבה שנועדה לבני הכפרים הסמוכים לציון הנ”ל ובהם הכפר תידילי, וכך כתוב שם:
‘עוד הפליגו לעשות דבר טוב ומשמח את הנפש בחדווה יותר עזה, והוא בכפר אחד הנקרא דרע, אשר בקרבתו תמצא מצבת קבורתו של הצדיק הרב הקדוש המלומד בנסים רבי דוד הלוי שנקרא בפי ההמון רבי דוד דרע וכו’ הצדיק הזה, נמצא בעמק יפה, דשן ורענן, והרבה עצי פרי נמצאים בתוכו, ונהר גדול, שמימיו זכים ובהירים שוטף ועובר על ידו וכו’ ויהי בראותנו הסביבה הנהדרה ההיא ושלשה כפרים קרובים למקום הצדיק וכו’ נצנצה מחשבה במוחנו לקבץ כל הילדים משלשת הכפרים מגיל שמונה עד שמונה עשר, ואלה הם שמות הכפרים לחמאדנה, תידילי, דרע, ומקום קבורת הצדיק היא הרבעית. וכן עשינו באותם הכפרים סידרנו להם חזן אחד שילמד הקטנים מגיל ארבע עד שמונה, חזן אחד לכל כפר, והגדולים יתאספו כולם למקום קבורת הצדיק ובנינו להם בניין טוב שהוא רחב ידיים ומחזיק כמות מרובה, קבענו להם אכיל ושתייה ולינה, הפקדנו עליהם מורים טובים ללמדם ולהדריכם, וכו’ וברוך ה’ שהכל מתקדם יפה בהצלחה, בין בלימוד בין בדרכנות, כי האויר שם זך ומצויין ומבריא עד להפליא, מסביב מטעי חמד ושדות תבואה והכל השפיע עליהם לטובה ועשו חיל גדול במאוד מאוד, מספר התלמידים חמישה ושישים’.
עוד מובא שם (ראה טבלה בעמ’ 36) כי מספר הילדים הקטנים שנשארו בתידילי ללמוד אצל רבם (שמעתה החל לקבל את משכורתו מרשת ‘אוצר התורה’ וכן עמד תחת פיקוחם) עמד על עשרים ושתיים נפשות.
מעשה בהלכות טריפות שאירע בתידילי מכתב יד עתיק
וזה לשון המעשה: ‘שוב מעשה בידי בתידילי של דרע, ששחטו שני ת”ח בהמה אחת שמנה ביותר והיא של לילה , ושחטו אותה והיה בליל פסח ולא הודיעו לי שבאתה, והיו שנים של בצורת. והקהל כבר שחטו פרות אחרים ביום י”ד לפסח ולא נט[לו] עמהם חלף לפי שלא היה לי כלום לשלם כרודא עמהם. ובלילה באתה פרה אחת גדול[ה] ושחטו אותה, ומצאו בה סרכה סרוכה מגב האונה לדופן האונות ונכנסה ראש האונה בשבר שהיה בצלע. הטריפוה אותם שני ת”ח ששחטו אותם עמהם מטעם דאמר[ו] בודאי נקבה הריאה, מטעם דאמרו בעלי ההג”ה מיהו אם בדקוה ונמצא נקב שם טריפה.
ואמר להם יהודי אחד אין אוסרים כי אם אסר אותה הרב יצחק לבאג’. ובאו אצל[י אותם] יהודים ואמרו לי תלך עמנו לראות זה הספק, ואמרתי להם לא אלך כיון שלא בא[ו] בעת השחיטה לא ת”ח ולא הקהל, ולא חשו על כבודי שיתמעט לא הת”ח ולא הקהל, והיו מתפייסים אותי ומנשקים על ראשי. ואמרתי להם אם יתנו תמן לחם [=בשר] אם אני התרתי אותה אלך ואם לאו לא אלך. והלכו אותם היהודים ואמ[רו] להם שכך אמר אם יתנו לי תמן מן הבשר התירה. ואמרו להם הת”ח [ניתן] תמן משלנו אם התירה. ובאו והגידו לי, והלכתי.
וראית[י] הסרכה סרוכה ל[צלע] שכנגד האונה וראש האונה נכנס בבשר, ואמרתי להם מאיזה טעם הטרפתם אותה. ואמרו שהרי אמר ההג”ה לעיל מיהו בדקוה ונמצא נקב וכו’. ואמרתי להם זה דומה לזה שהרי השלחן ערוך בכאן במתק לשונו אמר “ריאה שנקבה”, בודאי נקבה, ואם אנו בודקים אותה תבצבץ, ואפילו הכי אם שלטה הסרכה על מקום הנקב סתימה מעלייא היא ואינו עתיד להתפרק, ולא הוי כקרום שעלה מחמת מכה שסופה להתפרק כיון שמקום צר אין סופו לפרק, ואפילו אם איתרע ובצבץ כשירה. ורבי[ם] טועים בדין זה ודו”ק. והודו לדברי, ונתנו לי שני חלקים מן הבשר כמו שהתניתי עמהם, ונטלתי אותו חלק עוד ש[נ]וטלים הטבחים וד”ק’.
